תגיות

, , , , , , , ,

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. [בראשית י"ח].

הפרשה נפתחת בסיפור על שלושת המלאכים שבאים לבשר לשרה ואברהם הגלמודים שהם עתידים ללדת בן.
חז"ל כבר צפו בעצמם את התהיות והגיחוכים של "ליצני הדור" על מקור ההריון לאחר "ביקורם" של שלושה מלאכים.
לכן דרשו חז"ל שאלוהים יצר דמיון מושלם בין יצחק לאברהם בכדי להבהיר שזהו בנו.
אבל, לא בכך נעסוק השבוע.

בהמשך הפרשה מסופר לנו על לוט, אותו לוט שבסופו של דבר בורח למערה עם שתי בנותיו אשר שוכבות עימו מתוך מחשבה שהתרחש אסון אפוקוליפטי עצום בחורבן סדום ומתוך ההבנה שהם השורדים היחידים, הן מנסות להרות מהזכר היחיד שנותר – אביהן. כאן אגב נטבע הביטוי "שיכור כלוט" לאחר שבנותיו של לוט השקוהו לשוכרה עד שלא ידע ששכב עימן.

אבל בל נקדים את המאוחר – אלוהים שלח מלאכים אל העיר סדום להחריבה ולהשמידה.
המלאכים, מתאכסנים אצל לוט בן אחיו של אברהם. ואז מה קורה? –

האורחים לפני הכל –

טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.
שכניו של לוט, אנשי סדום דורשים את שלהם – תוציא אלינו את ה"אנשים" שמתארחים אצלך, הלא המה המלאכים – "ונדעה אותם", תן לנו לבצע בהם.. "מעשה סדום".
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.

מהי תשובתו של לוט לדרישתם של אנשי סדום?
"יש לכם צרכים? הנה לכם בנותי. תעשו בהן כרצונכם. רק באורחים שלי אל תיגעו, הם האורחים שלי. הכבוד שלי.
"כי על כן באו בצל קורתי".

(הדרמה באה אל סיומה כאשר המלאכים משתמשים בכוחם ומעוורים את כל אנשי סדום הצובאים על פתח הבית.)

הגירסה בספר שופטים:

קשה לקרא את הסיפור המקראי הזה ולא להיזכר בסיפור דומה להפליא המתועד בספר שופטים [י"ט] –

הסיפור מתחיל עם איש מהר-אפרים שלקח לו אישה פילגש מבית-לחם, האשה רבה עימו, ובורחת מביתו אל בית אביה. האיש פותח במסע על מנת להחזירה, הוא אכן מגיע לבית אביה, מוצא אותה, מתפייס עם כולם, ויוצא עימה חזרה לכיוון ביתם אשר בהר אפרים.
אבל כאן, מתרחשת תפנית בעלילה הידועה כסיפור "פילגש בגבעה" –

וְהַיּוֹם רַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל-אֲדֹנָיו, – לְכָה-נָּא וְנָסוּרָה אֶל-עִיר-הַיְבוּסִי הַזֹּאת–וְנָלִין בָּהּ.
בתגובה להצעת הנער לחנות בעיר הקרובה – עונה לו האיש בעלה של הפילגש:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנָיו, לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה.
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת; וְלַנּוּ בַגִּבְעָה, אוֹ בָרָמָה.  וַיַּעַבְרוּ, וַיֵּלֵכוּ; וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ, אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן.  וַיָּסֻרוּ שָׁם, לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה; וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה, לָלוּן.
וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן, בָּא מִן-מַעֲשֵׂהוּ מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, וְהוּא-גָר בַּגִּבְעָה; וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, בְּנֵי יְמִינִי.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-הָאִישׁ הָאֹרֵחַ–בִּרְחֹב הָעִיר; וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו, עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה עַד-יַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם–מִשָּׁם אָנֹכִי, וָאֵלֵךְ עַד-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וְאֶת-בֵּית יְהוָה, אֲנִי הֹלֵךְ, וְאֵין אִישׁ, מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה.
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן.  וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, ויבול לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.

הֵמָּה, מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ.
נשמע מוכר? גם ההמשך, ואפילו משופר:
וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי–אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, בעלות הַשָּׁחַר.

סוף דבר:

סופו של סיפור האימה הפורנוגרפי הזה הוא במותה של הפילגש – אשתו של האורח,  על מפתן הדלת לאחר אונס המוני ואכזרי בידי אנשי העיר.
האיש שהתאלמן מאשתו לא שקט, ולמען ישמעו כולם את חומרת הארוע ביתר את גופת אשתו לשנים עשר חלקים ושלחם אל שנים עשר שבטי העם.
המסר התקבל, וכל השבטים יצאו למחמת נקמה רצחנית בבני שבט בנימין שבשטחם אירע האונס והרצח.

ונחזור להקשר אל פרשתינו –
כדברי לוט אל אנשי סדום "הנה נא לי שתי בנות.. עשו בהן כטוב בעיניכם. רק לאנשים האל אל תעשו דבר".
כך דברי המארח משבט בנימין אל אנשי עירו "עשו להן הטוב בעיניכם, ולאיש הזה אל תעשו."

ומדוע העדפת האורחים על בנות הבית? כמו שמסביר לוט: "כי על כן באו בצל קורתי".
הם האורחים שלי. סדר עדיפויות..

מאפיין גזעני ומטופש נוסף שהבחנו בו במהלך הסיפור ובעצם גרם לכל ההשתלשלות הוא הימנעותו של האיש ללון בעיר של "נוכרים" כיוון שאינם מבני ישראל. יתכן שבחירה כזו הייתה חוסכת אונס ורצח ומלחמת אחים בישראל.

שבת שלום!