תגיות

, , , , , ,

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק." [דברים ט"ז]

פרשת השבוע נפתחת אמנם בהלכות משפטיות "לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שוחד".
ניתן לחשוב לכאורה שפרשתינו תעסוק במצוות חברתיות משפטיות.

אבל לאורך הפרשה מוזכרות שלושה מצוות מרכזיות:

  • ענישת עובד אלוהים אחרים.
  • דינו של הגולה לעיר מקלט.
  • דין 'עגלה ערופה'. 

    שופטים ושוטרים

    פרשת שופטים

נתמקד במצוות אלו ונגלה את הקשר שביניהן.

  •  "כי ימצא בקרבך באחד שעריך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני יהוה.. וילך ויעבוד אלוהים אחרים. והוגד לך ושמעת.. והנה אמת נעשתה התועבה הזאת.. וסקלתם באבנים ומתו, וביערת הרע מקרבך".
    כאן אנו מצווים על הריגה לכתחילה בציווי אלוהי של אדם אשר זנח את אלוהיו ופנה לעבוד "אלוהים אחרים".
  • "שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך.. והיה לנוס שמה כל רוצח. וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי – אשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים. ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ. ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת. הוא ינוס אל אחת הערים האלה, וחי".
    מי זכאי להגנה ב"עיר מקלט"? – מי שנהרג חברו על ידו בשגגה.
    אבל מדוע זקוק הוא להגנה, הלא לא במתכוון הרגו?
    "פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך, והכהו נפש.
    אין לו משפט מוות."
    ההורג בשגגה נצרך להגנה מפני בני משפחת ההרוג. למרות שלא הרג בכוונה ומצד המשפט אין עליו אשמה. אם יבא "גואל הדם" בדמות בן משפחת הנהרג ויהרוג אותו. הרי שבן המשפחה הנוקם יהיה זכאי לחלוטין.
    לכן נצרכנו להקים "ערי מקלט".
    כאן אנו נוכחים במוות שבדיעבד מותר בציווי אלוהי. במקרה שהשיג 'גואל הדם' את ההורג בשגגה – הרי שדמו מותר.
  • מה קורה אם נמצאת גופת אדם בקרבת העיר?
    "כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלוהיך נותן לך.. לא נודע מי הכהו.
    ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל."
    נמצא אדם מת בשטח הפקר. עפ"י הסימנים הוא נהרג בדרך לא טבעית. מה עושים?
    "והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההאי עגלת בקר.. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל.. וערפו שם את העגלה בנחל. וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו – ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!
    כפר לעמך ישראל.. ונכפר להם הדם".
    זקני העיר האחראית לרצח בשל קרבתה אל החלל, רוחצים את ידיהם על עגלה ערופה בסגנון של "כפרה" עבור הרצח.
    וחסל. נסלח לעם.
    וכאן מצאנו הריגה שבדיעבד נסלחת ע"י האל.

אם נתבונן נראה שלאיש האמוני ישנם דרגות רבות באמונה. ובכל דת נמצא בין המאמינים רמות הקרבה שונות מכח האמונה, הבאים לידי ביטוי בפועל.
הריגה. נטילת חיים. היא לכאורה המיצוי המקסימלי של הדרישה מהאדם המאמין בפעולותיו בעולם הזה. שאותם הוא יעשה מכח אמונתו ולמרות היות מעשים אלו בניגוד לתכלית מצפונו.
וכאן בפרשתינו נוכחנו לראות כיצד המאמין מצווה להקריב את טבעו המצפוני על מזבח האמונה בשלושה רמות הקרבה שונות.

תחילת הקרבתו המצפונית של האדם לאמונתו היא במקרה השלישי
גופת אדם מת נמצאה בסמוך לעיר, והאדם מתעורר ליטול אחריות על האיש המת.
אם במציאת האחראים למותו, אם בהענשה קולקטיבית של אנשי העיר הסמוכה.
אבל, כאן מגיע האל וע"י טקס מחילה פשוט והצהרת "ידינו לא שפכו את הדם הזה" נסלח ונמחל ע"י אלוהים לאנשי העיר על כל האירוע.

במקרה השני – אנו מוצאים את "גואל הדם" שבן משפחתו נהרג, אם כי בשגגה. והוא רודף אחרי ההורג על מנת לנקום את דמו של בן משפחתו ולהשקיט את סערת רוחו.
כאן אומר לנו האל, אמנם מדובר בהריגה של ממש. לכתחילה במודע ולא למפרע.
אבל. גם הריגה זאת תותר עד אשר יגיע הנמלט אל מקום מבטחים – עיר מקלט.
ושוב, ברמת הקרבה מעט יותר גבוהה הוקרב מצפונו של האדם על מזבח אמונתו.

ועתה נוכל להתבונן במקרה הראשון
אדם מתוך הקהילה פונה לעבוד "אלוהים אחרים", מהבחינה המוסרית לא פגע האיש באדם. והמצפון האנושי לא ימצא יסוד להצדיק את הריגתו. שלא כמו במקרה הראשון – לא מדובר במוות שכבר אירע. ולא כמו במקרה השני – אין הצדקה רגשית ואמוציונלית למעשה.
והנה, מצווה האל – "וסקלתו באבנים, ומת".
וכאן נדרש המאמין להקריב את אושיותו ומצפונו לצורך קיום רצון האל בהריגה פשוטה, אקטיבית, וחסרת צידוק מצפוני.

נוכחנו לראות כיצד בפרשתינו, מוביל האלוהים במצוותיו את המאמין למידת ההקרבה המקסימלית של אושיותו דעתו ומצפונו הטבעיים.

שבת שלום!