פרשת כי תצא

תגיות

אשת יפת תואר, בכור, בן סורר ומורה, יפת תואר, ירושה, פוליגמיה, פרשת השבוע, פרשת כי תצא, פת בסלו

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.    וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.    וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה." [דברים כ"א]

הבה נתבונן קצת בדברי הפרשנות של הפשטן שהפעם דווקא נוטה לדרוש –

רש"י: "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באיסור.
אבל, אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו: "כי תהיין לאיש שני נשים אחת אהובה ואחת שנואה". (התורה מתירה פוליגמיה).
וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה.. לכך נסמכו פרשיות הללו".

חז"ל רואים בסדר הנושאים בפרשה רצף עקבי שמתחיל ביציאה למלחמה, דרך לקיחת אשה נוכריה ויפת תואר לאשה, מעשה שמוביל לשניאת האשה, וממשיך בתוצאה האיומה – "בן סורר ומורה".

רש"י בגישה פדגוגית מעמיקה רואה את מהלך הדברים כפניה לצורך התאוותני של האדם והרגעתו ע"י נתינת "פת בסלו". מושג תלמודי נפוץ שאומר ש – "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".
קרי – האדם שמזונותיו מצויין לו וקיימת לו האפשרות להשביע עצמו, רעב פחות מאותו אדם שיודע שאין לו מזון בנמצא.
כיצד אנו רואים את הרעיון בגישתו של רש"י?

בדבריו הוא מציין כי התורה ידעה שאם לא תתיר את לקיחתה לאשה של יפת תואר אזי "ישאנה באיסור", אבל, מצד שני "יודעת" התורה וגם מספרת לנו – אם ישא אותה לאשה, סופו שישנא אותה.
ואם לא די בכך, גם בנו שיוולד ממנה יהיה בן 'סורר ומורה'.

אז איך בעצם פתרנו את הבעיה? מצד אחד מותר, מצד שני הנזק ידוע.
אליה וקוץ בה.

כאן מסכם רש"י את הדברים –
עפ"י הבנתו החינוכית, כל התהליך הינו רק בכדי לתת לחייל שיוצא למלחמה "פת בסלו", אין הכוונה שבאמת ישא את האשה הנוכריה. כי אז הרי סופו לשונאה וללדת בנים סוררים.
אלא מטרת התורה  – לתת לו את התחושה ש"אם הוא רק רוצה, הוא יכול" מה שירגיע לו את הרעב המיני והתאוווה ללקיחת יפת התואר.

אחרי שלמדנו פרק בפדגוגיה מבית רש"י, נוכל להביט על הצד ההומוריסטי של הפרשה –

כי תצא למלחמה

תחילת הפרשה היא ב- "כי תצא למלחמה על אויבך, וראית בשביה אשת יפת תואר". לקיחת היפה הנוכריה לאשה.
שניאת האשה – "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה". שכידוע לנו השנואה היא – יפת התואר.
כאן מגיע דין הירושה – "והיה ביום הנחילו את בניו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור". "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו – לו משפט הבכורה".
התורה מצווה שדין הבכור היורש כפול משאר אחיו יחול לכאורה גם במקרה שהבכור הוא בן האשה השנואה.
בן השנואה כידוע לנו הוא – בנה של יפת התואר.
ואחרי כל זה מגיע דינו של – בן סורר ומורה. שהוא כמובן הבכור בן יפת התואר השנואה.
מהו דינו? – "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת".

אז מה היה לנו כאן?
אם הבכור הוא בן האשה השנואה, לכאורה על פי דין התורה הוא אמור לקבל פי שניים כדינו של כל בכור.
אבל, לא באמת – עפ"י הסדר הידוע לנו סופו להיות בן סורר ומורה – להיסקל באבנים.
כך שבסופו של תהליך בנה של האשה הנוכריה לא ירש כבכור עם בני האשה היהודיה..
והלכות הירושה הבלתי מפלים כביכול נותרו על מקומם כפיקציה אומללה.

שבת שלום!