תגיות
אחרי שנצטווה משה בפרשת ראה "כי יביאך יהוה אלוהיך אל הארץ.. ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל".
הגיעה העת למימוש ההוראה, ובפרשת השבוע מתואר המעמד.
אך טרם המעמד פונה משה לעם בהכרזת העצמאות הלאומית –
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְוֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. [דברים כ"ז]
באופן דרמטי וחריג לאורך ההסטוריה התנ"כית בין עם ישראל לאלוהיו, נותן האל תוקף לכל הבריתות וה"עסקאות" המחייבות בינו לבין העם הנבחר, ומכריז – היום הזה נהיית לעם.
אך מה זה אומר בעצם? מה השתנה?
הדרך הפשוטה לבדוק מהותו של דבר שאיננו ברור היא לבחון מה נחסר בעת ביטולו.
לשם כך נקפוץ מעט קדימה אל פרק ל"ב-
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.(פרשת האזינו).
שם מתכעס האל ובזעמו על נטישת עמו אותו לטובת אלוהים אחרים שכמובן הינם חשובים כ"לא אל", הוא משסה בעם את אוייביו שהם "לא עם".
העם, אמור להתעורר ולהבין במה הוא שונה מאויביו – בהיותו "עם", והיותו עם כמובן מתוקף היות האלוהים אלוהיו.
וכך להיזכר בו ולחזור בתשובה לאלוהיו.
כך שעל פי ההסכם בין העם לאל, כפי שהאל רואה את הדברים זו התחייבות הדדית.
הוא משמר את העם כעם, דואג לכל מחסורו. מגן עליו מפני אויביו.
והעם מצידו, משמר את האל כאל עליון, ונמנע מלתת ערך לאלוהים אחרים ע"י הימנעות מעבודת אלילים.
לפי איך שהדברים מוצגים בהשתלשלות הארועים בתנ"ך, העם איננו עם ללא אלוהיו, והאלוהים איננו אל ללא עמו.
הדברים באים לידי ביטוי בתאולוגיה היהודית במרוצת השנים בספר הזוהר "אורייתא קודשא בריך הוא וישראל חד הם" [התורה האל והעם הינם יחידה אחת].
הסכם זה מקבל את תוקפו בפרשתינו באמירה של משה לעם –
"הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם ליהוה אלוהיך".
הר גריזים והר עיבל כיום
בהמשכו של הטקס מודיע משה לעם את הדברים הבאים.
אם ישמעו בקולו של אלוהים לעשות את דבריו –
וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:
אבל אם לא ישמרו את מצוות האל –
וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.
דיל פשוט.
בדיוק השבוע התבשרנו על סגירת בית הכנסת היהודי האחרון במצרים בחגים הקרובים. ככל הנראה עקב המתיחות הביטחונית השוררת באזור לאור הארועים האחרונים.
הדברים הזכירו את ההבטחה/ציווי של האל –
וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד.[דברים י"ז]
אבל בפרשת השבוע ניווכח לראות כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל. גם בהבטחות ה"מפורשות" והחותכות לכאורה של האל –
וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם, בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ, לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה.
מסתבר אם כן, שכל הבטחה אלוהית לא יכולה לעמוד למבחן המציאות כיוון שהיא שרירה וקיימת רק כל עוד אינה מתנגשת ברצון אלוהי אחר.
אבל אם ישתנה הרצון האלוהי – במקרה שלנו – רצונו של האל להעניש את העם בצורה חריגה, אזי הבטחותיו הקודמות בטלות לעומת רצונו המחודש.
תובנה שיכולה לחדש הרבה למטיפים למיניהם וחוזי נבואות עפ"י התנ"ך.
שבת שלום!
הבנת המקרא 